רפלקציה

.פרוייקט הקורונה תפס אותי לא מוכנה. 

אחרי הפרוייקט שעליו עבדתי בשנת י"א, באתי עם מעין "רשת בטחון" בכל הנוגע לצילום מחול כי הרגשתי שיש לי ניסיון ואני יודעת איך לעבוד עם רקדנים, לכן הרגשתי שבשנת י"ב כאשר התמקדות הצילומים הוא בבימוי יש לי מקום לשלוט באיך יראה התוצר הסופי ולא    להסתמך על הרקדנים או על הנסיבות. ציפיתי ליצור סיטואציות  ביזאריות ותיאטרליות ובעיקר מאוד לא צפויות או בנאליות. העובדה שיש לי את היכולת לתכנן כיצד כל פריים יראה עוד לפני שצילמתי קסמה לי ולחולי השליטה שלי ונתנה לי בטחון לצאת ולהתחיל להפיק את הפרוייקט. הקורונה ללא ספק שיבשה את תוכניותיי. ניסיתי להוציא את המרב מהסיטואציה אך נתקלתי בקשיים שהיו קשורים בהפקה ובמיקום. רשימת הרקדנים שיכולתי לעבוד איתם היה מוגבל מאחר  וחלקם לא גרים בחיפה. בנוסף לכך הרעיון שבמחול הוא המרחב והיעדר הגבולות שהוא הניגוד המושלם להסגר (דבר שהתבטא בעבודה עצמה). כל אלו גרמו לי לתסכול שנבע מהפער של מה שתכננתי למצב בשטח וההגבלות איתן נאלצתי להתמודד. לבסוף כאשר חידדתי לעצמי בעזרת טלי את הרעיון של הפרוייקט הבנתי שדווקא ההגבלות האלו ותחושת  קיצוץ הכנפיים הזו, הם אלו שיעזרו לי לדייק ולהגדיר את הפרוייקט. התחושה של חופש ודרור המתבטאת בצילומי הטבע המייצגות את הכמיהה שלי, מול צילומי הסגר המבטאות את אותו התסכול אותו חוויתי.   .